זלצר נ' לאומי קארד אשראים בע"מ

פסק דין

תביעה לביטול הסכם פשרה והשבת הסכום ששולם מכוחו. בישיבת 15.1.13 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לצמצום עילת הביטול לטענת הטעות (תוך ויתור על טענות של עושק והטעיה שנטענו במקור), והגשת סיכומים בלא חקירות. כאשר סכום התביעה יצומצם בהתאמה ל 10,200 ₪ - סכום הפשרה ששלם התובע (לא צוין מתי שלם, אך ענין זה אינו שנוי במחלוקת).

1. מקורו של החוב נשוא התביעה חשוב פחות היות ולא נטענו טענות ביחס אליו, היינו הוא בבחינת נתון. החשוב לענייננו הנו שמדובר בחוב שחבה אמו המנוחה של התובע לנתבעת. במהלך חודש אפריל 2010 ניתן צו ירושה, ולפיו יורשים התובע ואחיו כל אחד מחצית העיזבון (נספח א' לכתב ההגנה).

בהסתמך על צו הירושה, פתחה הנתבעת ביום 14.09.10 תיק הוצל"פ כנגד היורשים, הנתבע ואחיו, בדרך תובענה על סכום קצוב על סך 14824 ₪ נכון למועד הגשת התביעה , בגין חובות המנוחה. במסגרת התיק, ננקטו מספר הליכים כנגד התובע ואחיו.

ביום 12.12.10, פנה התובע לב"כ הנתבעת וביקש לעכב את ההליכים, בטענה כי מדובר בחוב שהינו תולדת השימוש של אמו המנוחה בכרטיס האשראי, וכי הוא ואחיו פועלים למכירת דירתה על מנת לכסות את החובות לנושים. התובע מציין כי אותה עת לא ידע מה היקף הנשייה של העיזבון לנושים השונים, שהנתבעת היא אך אחת מהם.

ביום 16.12.10 הגיש התובע התנגדות בתיק ההוצל"פ יחד עם בקשת הארכת מועד להגשתה. רשם ההוצל"פ הורה על העברת הדיון בהתנגדות לבימ"ש השלום בחיפה. בתצהיר שתמך ההתנגדות ציין התובע כי החוב אינו שלו וכי הוא עושה מאמצים לממש את הנכס היחיד של העיזבון על מנת לשלם לנושי אמו.

ביום 19.12.10 ניתנה החלטת כב' הרשם זיתוני המורה על עיכוב ההליכים בתיק וביטול ההליכים שננקטו עד כה בכפוף להפקדת 7,000 ₪ בקופת ביהמ"ש, וכן נקבע מועד לדיון בהתנגדות (נספחים ג' ו- ד' לכתב ההגנה).

לאחר מתן ההחלטה בהתנגדות, התקשר התובע למשרד ב"כ הנתבעת ושוחח עם בחור בשם צח, שלדבריו ניסה לשכנעו להגיע להסדר עם הנתבעת ולסגור את התיק נגדו. התובע לא השיב להצעה, מכיוון שהתכוון לטענתו, להפקיד את הסכום הנדרש בהחלטת הרשם בקופת ביהמ"ש.

אלא שיום לאחר מכן, ב 20.12.10, הגיעו מעקלים לבית התובע, במסגרת פעולות עיקול שננקטו עוד טרם מתן ההחלטה בהתנגדות (30.11.12), וביצעו עיקול ברישום. לטענת התובע בשלב זה צלצל הוא למשרדי ב"כ הנתבעת, שם הסבירו לו כי על מנת להפסיק את ההליכים נגדו, עליו לשלם מחצית מהחוב. לטענת התובע, בשל הלחץ והמתח שגרמו לו העיקולים על רכושו הפרטי, חתם על הסכם פשרה שהועבר אליו בפקס, לפיו ישלם לנתבעת סכום של 10,200 ₪ (נספח ה' לכתב ההגנה – ההסכם נושא אכן אף הוא תאריך של 20.12.10).

יצויין: במועד החתימה על ההסכם, כבר צמח החוב בתיק ההוצל"פ ועמד על 20,078 ₪, כאמור בהסכם עצמו.

אני מציין כבר כעת שנראה שאותה עת, היינו לעת החתימה על ההסכם, היתה הנחת הצדדים המשותפת שדי יהא במסת נכסי העיזבון (בפרט מכירת דירת המנוחה) כדי לסלק חובות הנושים ולהותיר יתרה זו או אחרת בידי התובע ואחיו כיורשים. זו מסקנה הנלמדת מן ההסכם עצמו. שכן כאמור בכותרת ההסכם צוין שהנתבע ואחיו חייבים ביחד ולחוד לנתבעת כזוכה סך של 20,078 ₪ בתורת יורשי אמם המנוחה. והרי, אם נופלת מסת נכסי העיזבון מסך החובות, לא ברור שהיורשים חבים ביחד ולחוד בכל סכום החוב, וענין זה חייב היה להיות ברור לנתבעת, שהיתה מיוצגת. ראה לענין זה גם סע' 104 ו 107 לחוק הירושה. עסקינן בעיזבון שלא חולק לעת החתימה על הסכם הפשרה, היינו חל סע' 126 לחוק הירושה הקובע כי עד חלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון. לאחר שחולק, אם חולק, עשויה לקום אחריות יורש לשאת בחובות העיזבון עד כדי מה שקיבל מן העיזבון או כדי שווי כל נכסי העיזבון בזמן החלוקה (לפי סע' 127-128 לחוק הירושה, תלוי בסיטואציה. אך לא מעבר). אין חולק כי בענייננו לא חולק העיזבון בשום שלב (והנתבעת אף מנועה מלכפור בכך לאור פסה"ד ההצהרתי שניתן כלפיה בענין זה, אמנם לאחר הסכם הפשרה – ראה להלן). כלומר באין נתון לסתור, וכאמור אנו במישור הטעות ולא ההטעיה, יש לקבל כי ההנחה המשותפת לצדדים להסכם לעת החתימה עליו, ובאין ידיעה בדבר גובה הנשיה, היתה שמסת העיזבון עולה על כלל החובות וככזו מספיקה לסילוק כולם – לרבות אותו חוב לנתבעת שבמועד ההסכם עמד על 20,078 ₪. שכן הסיכון המקסימלי מבחינת יורש הנו שיימצא בסופו של יום חב בחובות העיזבון עד כדי שווי כל נכסי העיזבון לעת חלוקתו, ואף מעבר למה שקיבל הוא עצמו כאחד היורשים, אך כאמור לא מעבר למסת נכסי העיזבון. אם לא מספיקים נכסי העיזבון לסלק את כל החובות, לא ניתן היה להניח שהתובע ואחיו חבים או יחובו ביחד ולחוד במלוא החוב לאחד הנושים – הנתבעת. ומאחר וזו ההסכמה שצוינה בהסכם , ברור ששני הצדדים הניחו שדי במסת העיזבון כדי לסלק מלוא החובות, לרבות החוב המלא של המנוחה לנתבעת, כאחת הנושים.

2. לאחר החתימה פנה התובע לייעוץ משפטי. ראשית הגיש בקשה לביטול ההסכם בלשכת ההוצל"פ בת"א. בקשה זו נדחתה בהעדר סמכות. במקביל, הגישה הנתבעת את הסכם הפשרה לבימ"ש השלום בחיפה וביקשה לתת לו תוקף של פס"ד. הבקשה אושרה, וב 12.1.11 ניתן על ידי הרשם זיתוני פסק דין שדחה ההתנגדות.

ב 25.1.11 הגיש התובע בקשה לביטול פסה"ד. הבקשה נדחתה ב 26.1.11.

3. ב 17.1.11, בתכוף לאחר שניתן פסה"ד שדחה ההתנגדות , הגיש התובע המרצת פתיחה (ה"פ 30916-01-11) בה ביקש להצהיר כי:

א. טרם חולק העיזבון

ב. הוא לא ירש דבר מהעיזבון

ג. נושי העיזבון לא רשאים להיפרע מנכסיו

ד.הנתבעת שבפני לא רשאית לנקוט הליכי גביה נגדו לרבות הליכי הוצל"פ בגין חובות העיזבון.

הנתבעת לא השיבה להמרצת הפתיחה, ועל כן ניתן כנגדה פס"ד בהעדר הגנה שזה כאמור תוכנו, ביום 03.08.11 (ע"י כב' השופט חדיד).

יצויין כי באותה המרצת פתיחה (אליה הפנה התובע בכתב התביעה, ובה כאמור היתה אף הנתבעת שבפני בעלת דין אף שלא ראתה להגיש שם תשובה), פירט התובע בתצהירו כי נכסי העיזבון כללו את דירת המנוחה ורכב. כאשר הדירה שועבדה לשני בנקים כנושים מובטחים (המשכנתא הראשונה נרשמה לטובתבנק המזרחי), והוטלו עליה שני עיקולים. והרכב נמכר. בתשובת בנק המזרחי באותה המרצת פתיחה פורט כי בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 22.2.11 (שצורפה ) ניתנה לתובע ואחיו כיורשים אפשרות למכור הנכס עצמאית עד 1.6.11 ולסלק החוב לבנק המזרחי; שאם לא ייעשה הדבר עד אז יפונה הנכס מדייריו והחזקה בו תימסר לכונס מטעם הבנק. התובע טען בהליך זה כי הדירה נמכרה בסופו של יום על ידי "אחד הנושים" במסגרת כינוס, כפי שפורט באותה המרצת הפתיחה. יש להניח שהכוונה לבנק המזרחי.